זר בעולם של כלום – יוון 2023 6#

יוביוב הגיעה הביתה בשלום, ואני קרסתי לכלום. אחרי שלושה וחצי שבועות על ועם הים, כשאני מאותגרת מאינסוף אירועים, רציתי רק כלום, והוא נפרש לפני בשפע. קמתי בשבת בבוקר עם הכלום, הבטתי בו וחייכתי אליו. התענגתי עליו, התפלשתי בו, נתתי לכלום את כל כולי. התמסרתי. הוא חיבק אותי אליו כמו מוצא שלל רב. אחרי כל העשייה המטורפת של השבועות האלה, מגיע לי כל הכלום הזה.
ואז צץ לו רעב, מפריע לכלום ולי בהתערסלות המבורכת בקוקפיט. דידתי למטבח. “אני אכין ביצים זה צ’יקצ’ק” הכלום הביט בי וחייך בשקט, יודע שידו על העליונה. פישפשתי במזווה ואושר גדול הציף אותי כשגיליתי שיוביוב ואני בעצם לא חיסלנו את כל העבדי ויש עוד רבע חבילה. תוך שניות הייתה לי ארוחת מלכות: עבדי, מלפפון, ספייסי מיונז וגבנ”ץ. אושר גדול מהפשטות של החיים.

ערב כיפור מתעוררת בשלהי הבוקר חדשה ומכורה לכלום. גוררת את עצמי לסדר את הקבינות, משאירה לי את הקבינה של יוביוב. הכלום מביט בי בכשלון צורב, ומיד אני מתמסרת לו שוב, שהרי הגוף עוד דואב, והמוח עוד זקוק לזמן לעבד החויות שהמציאות סיפקה לי. 
בערב הקדוש לדת שאליה נולדתי, אני נפרדת מהכלום, מבטיחה לו שיש לנו את מחר, ויוצאת לפגוש אדם זר. “חבר שלי נמצא ברודוס, נראה לי יהיה לכם מעניין להפגש.” הצהירה ההודעה. שאריות הכלום עוד בתוכי ואני מגיעה לארוחת ערב הלא מפסקת בלי שום ציפיה. הכלום שלי מחכה לי בסירה בזרועות נחשקות. 
הזר מתנצל שהוא מאחר, ואני מתיישבת לכתוב את הסדרה הבאה שאשחק בה. עוד אני עומלת על הפיילוט, מגיע גבר יווני למהדרין. לבוש בקפידה, מציג את עצמו בבטחון לא מופרז ומתיישב לידי על הבר. אני בוחנת את פניו, ותוהה מה הן מספרות לי, עיניו טובות ומשדרות חוכמה, קולו העמוק מסגיר שנים של ניקוטין. בהזמנה מהמלצר אני מפרה את ההבטחה לעצמי להתנזר מאלכוהול עד יום שלישי לפחות. שלוק היין מלטף לי את חוש הטעם ואני מחמיאה ליווני הזר על הבחירה. לאט, בגישושים עדינים אנחנו לומדים זו על חייו של זה על חייה של זו. נגיעות עדינות של עבר, מתובלות בקורטוב של הווה. 
הוא מתעניין בשחקנית שבי, ואני מתאמצת לכבוש את הלהט כשאני מספרת לו על העולם החדש שלי, ונכשלת. עיני הנוצצות מסגירות את התשוקה שחנקתי אי שם בשנות העשרים של חיי. 

אחרי שהשבענו את רעבוננו וקינחנו בפנקייק פיסטוק שעינג לנו את חוש הטעם, אני מתרווחת ומבקשת ממנו לספר לי. הוא מוציא את הנייד ומראה לי ציור של אישה עירומה על חוף הים באי שומם. אני קצת נדרכת והוא מתאר לי את כשרון הציור שלו בצניעות. אני מבקשת לראות עוד תמונות והוא מהתל בי באומרו כי הוא מעדיף לתאר לי כמה מציוריו “לתת לדימיון שלך לעבוד.” חיוכי הרחב מספר לו שהוא זיהה נכון את מהותי. אנחנו מדברים על דמיון, על מהות המוח, ואני מטיילת איתו בנתיבי היצירה. “ציור, זה תחום שבו אני כשלון מהדהד” אני מספרת לו וצוחקת. הוא פורש לרגע ל”סליחה זו שיחה דחופה” ואני מתעדכנת במה שקורה בארץ. זה מאד מפעיל אותי, כל הפומו (הפחד לפספס), קם עלי לכלותי. כשהוא חוזר המבט השואל שלו נענה בניסיון שלי להסביר לו את המצב המסובך בארץ, אחרי כמה משפטים דלוחים מבקשת לא לדבר על זה. זה מעיב עלי מדי.
השיחה ביננו מרקיעה שחקים, נעים לי, מעניין לי ובעיקר חדש לי. אחרי כוס היין השניה, אני שומעת מרחוק את קולו של הכלום. הוא קורא לי בשקיקה, תובע את בדידותו ומבקש ממני לחזור אל יצועו. 
הטלפון של הזר מקרקש בלי סוף, ואני מבינה שהשיחה הדחופה מתהווה לאירוע של ממש. הוא חולק איתי, ואני מאיצה בו להתפנות לחשוּב והדחוּף הזה, בעוד מוחי משתוקק להגיע לזרועותיו המפנקות של הכלום. המסעדה מתרוקנת מיושביה ואני מבינה שבילנו יחד מספר שעות לא מבוטל. הוא מבקש ללוות אותי לאנאיס ואני עונה לו בנימוס שאני לא רוצה. מציעה שאלווה אותו לרכב, זה על הדרך. ההליכה האיטית של שנינו באוויר הקריר מסגירה שהוא לא רוצה ללכת לחשוּב ולדחוּף, ואני יכולה לתת לכלום לחכות עוד קצת עד בואי. ההתמהמהות ליד הרכב חורצת את גורלנו. הוא מספר לי שמחר הוא טס מכאן, ויחזור רק בעוד שבוע. בניגוד גמור לערב המעניין והמרתק שעברנו יחד זה מקל עלי, “בעוד שבוע כבר אהיה בדרך הביתה” אני מחייכת אליו. בפרידה החמה שלנו גלומה הבטחה שעוד נפגש. בקרוב. פעם. 
אני מדלגת את דרכי בחיוך לאנאיס, וכמעט מועדת למים בעליה לסירה. הכלום מקבל את פני בקנאה, אני צוחקת אליו, מתכרבלת בתוכו, והים שלי מערסל אותנו באהבה.
יום כיפור מוצא אותי בקדחנות של סידור וניקוי אנאיס למשעי. שוטפת אותה מכל המלח, ומחמיאה לה על הפייט הגדול שהיא נתנה בתוך החול, מול הרוח, עושה אהבה עם הגלים. מספרת לה שבקרוב נחזור למרינת הבית. 
אחרי מקלחת מפנקת אני חוזרת לערב עם הכלום, רגע לפני שיגיעו החבר’ה. המלטמית שהרביצה ללא רחם במשך שלושה ימים, ממשיכה בחגיגה של 20 קשר בלי להפסיק. צליל ההודעה מהזר היווני, משדרג לי את החיוך. אני דורשת בשלום החשוּב והדחוּף, ושוב מתפתחת לה שיחה שגונבת אותי מהכלום לעולם מרתק. הוא מבקש ממני לשלוח לו תמונה של יוביוב ושלי “אני רוצה לצייר אתכן” הוא מפתיע אותי תוך שהוא מציין את התרשמותו מהקשר המופלא שלנו. בעודי נרדמת בזרועותיו הענוגות של הכלום, אני תוהה ההיית או היה זה חלום.
בהפלגה לאורך חופי רודוס בשלישי אני מבינה: עם יוביוב אני פשוט מפליגה, לא מדברות על הפלגה, לא טוחנות את רזי המפרשים, הרוח, הגלים, אלא פשוט מפליגות. שתינו יחד וכל אחת לחוד כל הזמן, כשצריך מתפעלות את אנאיס בהרמוניה. במינימום מילים. זה מופלא בעיני. פשוט להפליג להפליג להפליג. 
עם יוביוב אני יכולה להפליג בכל העולם. ברור שעוד נפליג יחד בעולם. בשנה הבאה אינשא-נפטון בסיציליה הקסומה “איתך ועם יוביוב אני צריכה רק כלום (:” אני צוחקת לים, “איתה ועם הטיפה החסרה.” לוחש לי הים.

תודה שקראת (: