המרגלת שלא הצלחתי להיות

החטופות והחטופים הולכים איתי 24/7. כל יום, כל היום בכל דבר שאני עושה הם איתי, על לוח ליבי. זה נובע בין היתר מחוויה שעברתי שהיא אפילו לא קצה הקצה ממה שהם עוברות ועוברים. סיפור שהיה באמת:
__________________________________
אי שם בסוף שנות ה 90 התחלתי את דרכי בעולם ההייטק בחברה שייצרה מערכת טכנולוגית ביטחונית שנחשבה מאד מתקדמת, ומכרה אותה לממשלות בעולם. מטבע הדברים המערכת נמכרה גם למדינות שאין לה קשרים מוצהרים עם ישראל. אני שהתחלתי את דרכי בהייטק כמתכנתת בחברה עברתי תוך חודשיים למחלקת הנדסה, לאחר שמנהל הפיתוח קלט שאני מבינה את המערכת המאד מורכבת על בוריה. החברה ייצרה את כל החומרה ואת התוכנה של המערכת, ותוך כמה חודשים הכרתי כל בורג, ג’אמפר, קובץ הגדרה, קובץ איתחול – בעל פה. 
ואז זה הגיע: “נוסעים לשוויץ ללמד את הלקוח, שאסור לומר את שמו, את כל המערכת כדי שהוא יוכל להתקין ולתחזק אותה לבד שהרי זו מדינה שאין לנו קשרים איתה, את נוסעת בסוף ללמד אותם להרכיב ולפרק את המערכת.”
וככה חודש אחרי שכל הגברים בחברה לימדו את הקוד של המערכת, עליתי פעם ראשונה בחיי על מטוס לשוויץ, לפגוש את וונג, עדיני, אסמה, איסא ולין. הגעתי לעיירה קלוסטר, אי שם בהרים המושלגים מתחת לדאבוס.  בערב הראשון הם כינו אותי: “The shy lady”, בערב השני הייתי “The nice one” והחל מהערב השלישי הייתי “The crazy one” 😁
אחרי שבאו כל גברי החברה במשך חודש עם עניבות וחליפות ולימדו אותם את הקוד של המערכת (חומרה ותוכנה), הושבתי את כולם על הרצפה ופירקתי את ארון המערכת לגורמים (ארון בגודל של מקרר). במשך היום לימדתי אותם להרכיב את כל בורג, ג’מפאר, להתקין את הכרטיסים, לחווט את הכבלים, להתקין את קבצי החומרה, התוכנה, להגדיר את הקבצים הנלווים למערכת. להפוך את כל הציוד המורכב למערכת אחת.
בערב אחרי ארוחה דשנה ומפנקת בחדר האוכל, היינו נכנסים ללובי של המלון שרים ומשתוללים עם הרבה יין ועם איש הפסנתר שהיה חביב למדי והתענג על החיים שהכנסנו לעיירה שכוחת האל.
אחרי שבועיים של חוויה מעצימה בעיירה מושלגת וקסומה, נפרדתי בצער רב מהחבורה המופלאה הזו שהרי לא אראה אותם עוד לעולם.

שבוע אחרי שחזרתי משוויץ, עוד אני מחייכת על זרי הדפנה של השבועיים הכיפיים האלו, ניגש אלי מנהל הפיתוח: “יש לך דרכון זר? הם רוצים שתבואי אליהם להרכיב את המערכת שאנחנו שולחים להם” בצער רב עניתי שאין לי 😔
עוד שבוע עבר, בו אני תוהה למה נולדתי בצד של הביוזל של הדרכונים, ומנהל הפיתוח שוב ניגש אלי: “את נוסעת! הם מתעקשים שהם רוצים רק אותך. וונג אומר שאת היחידה שמבינה את כל המערכת הכי טוב. הם כבר יארגנו את הכניסה שלך למדינה שלהם, למרות שאין לך דרכון זר. בעוד שבוע את נוסעת ל 12 יום. אני אעשה לך תדריך לפני.” צהלות השמחה שלי העידו את הבניין! אני אפגוש שוב את החברים שהכרתי בשוויץ. ישששש 🥳
את תטוסי לסינגפור שם תפגשי את מר שרון, ישראלי לשעבר שחי בסינגפור, הוא יטוס איתך לארץ שאסור לומר את שמה, ויהיה איתך יומיים.
האימה שמנהל הפיתוח החדיר בי שאסור בשום אופן שידעו שיש לי קשר לישראל התמקמה בי חזק. וככה מצאתי את עצמי יומיים לפני הטיסה אורזת תיק ומוודאה שאין שום דבר שמסגיר שאני מישראל. קילפתי את כל המדבקות ממוצרי ההיגיינה, לוויתי שני ספרים באנגלית, תפרתי תא סודי בתיק שבו אאחסן את הדרכון שלי כשאגיע לשם, עברתי שוב ושוב על בגד ותלשתי את הטיקט לוודא שאין ולו זכר לעברית, ארזתי דברים רק בשקיות חלקות, ורגע לפני שסגרתי את התיק, עברתי שוב על הכל. אני מוכנה. ההתרגשות שלי הייתה בשיאה! אני נוסעת למקום שלאף ישראלי אסור להיות בו! רק אני! לבד! יוווווו!
תחילת מאי 1998, רגע לפני שאני מחליפה קידומת ל 30, אני עולה על טיסה למזרח הרחוק (דרך גרמניה). הטיסה השנייה בחיי, אחרי שחודש לפני טסתי לראשונה לשוויץ. התרגשות גדולה, כל המטר וחצי שאני, קטנטונת, זו שרק לפני כמה חודשים התחילה לעבוד בחברה נבחרתי מכווולם להגיע למדינה העלומה שלא ידעתי כלל על קיומה עד לרגע שבו נסעתי לשוויץ. הם בחרו בי! וזה קורה!

הטיסה מסינגפור, יחד עם מר שרון, הייתה נעימה. ישבתי לי שם קוראת בפרצוף של אני לא מישראל את הספר באנגלית, ואז אני מבחינה שלמרות כל הבדיקות וההכנות פיספסתי! יש בספר הקדשה בעברית! אני מחביאה את הספר עמוק בתיק. המטוס נוחת. וונג מחכה לי בפתח המטוס, שם עלי תג מיוחד (משהו שמקביל לשב”כ בארץ), ולוקח אותי לתוך המדינה שלהם דרך אולם היוצאים של שדה התעופה. ממש מבריח אותי לתוך המדינה, הדרכון שלי מאוחסן עמוק בתא המוסתר שתפרתי לבד במיוחד בתיק. הוא מסיע אותי למלון כשעיני פעורות לרווחה מהמדינה היפה הזו. מר שרון והמזוודה שלי פוגשים אותי בקבלה של המלון. וונג ומר שרון מדברים עם האחראית בקבלה ואני נרשמת כ”מיס שרון”. ומאותו רגע אני בעצם בזהות בדויה. אין אותי. יש מיס שרון. אני לא מישראל. אני משוויץ. סיפור הכיסוי למראה הלא שוויצרי שלי: ההורים שלי הם מצרים שהיגרו לשוויץ. אחרי כשעה אנחנו מגיעים לאתר בו אנחנו אמורים להתקין את ארון המערכת, בקומה השניה של בניין ארוך ואפור. לאורך המסדרון מלא דלתות. כל דלת מובילה לחדר שניתן להיכנס אליה רק עם תג מסוים. הכל ממודר. מי שנמצא בחדר אחד לא יודע מה קורה בחדר השני. וונג, עדיני, לין, אסמה ואיסא שהיו איתי בשוויץ היחידים שיודעים שאני מישראל. בשביל כל השאר אני משוויץ. במשך היום אנחנו עובדים באתר, ובערב מחזירים אותי למלון. אסור לי לצאת, אסור לי לדבר עם אף אחד, נועלים עלי את הדלת עד הבוקר, אם יש בעיה אני אמורה להתקשר מהטלפון בחדר לוונג. בכל מקום שאליו אנחנו נכנסים יש חץ בתקרה שמראה איפה מכה כדי שידעו לאיזה כיוון להתפלל. חמש פעמים ביום המואזין קורא לציבור להגיע לתפילה במסגדים. יש לי טלוויזיה בחדר במלון שמראה לי בעיקר דרשות דת אינסופיות. אלכוהול מחוץ לחוק. המדינה נסגרת ב 22:00 בערב. דממה. אותי מחזירים לחדר במלון בסוף היום. בבוקר אני אוכלת ארוחת בוקר במלון ועובדי המלון מכרכרים סביבי “מיס שרון…” ואני בכלל לא היא.

ביום הראשון זה היה נחמד, מר שרון היה איתי וזה לא היה מאד נורא. אחרי יומיים הוא חוזר לסינגפור ואני שם לבד. אחרי ארבעה ימים זה מתחיל להעיק. יש הבדל עצום בין לשחק דמות בסט לכמה שעות, ובין להיות מישהי שאני לא 24/7. לזכור שיש לי שם אחר, לזכור שאסור לי לדבר בשפה שלי אפילו לא בהברה אחת. המארחים שלי יוצאים מכלם להנעים לי את השהות. הם קנו ג’יפ חדש כי אני אוהבת גיפים. אחת הבנות סרגה לי בין לילה צעיף עבה ומחמם מצמר מיוחד “כי שמעתי שאת נוסעת על קטנוע וקר בשוויץ.” במהלך יום העבודה האנגלית הלא מושחזת שלי ואני מלמדות אותם את המערכת. אם משהו לא עובד אני צריכה לזכור שאסור לי לסנן קללה בעברית. מזל שאני יודעת לקלל בערבית (: 

עוד יום עובר עוד בעיות מתגלות במערכת ומועקה שאני חווה גדלה מיום ליום. הזהות הבדויה שאני נאלצת לשאת, חוסר החופש הבסיסי שלי להיות אני, הנתק המוחלט מכל מה שאני מכירה, הלילות הארוכים לבד בחדר במלון, ההבנה שיש מחתרת במדינה הזו שיכולים לחטוף אותי בכל רגע, השמירה הצמודה, המחשבה שאם אהיה מעורבת באיזו תאונה שאולי תהרוג אותי אין שום רישום שאני נמצאת במדינה הזו, הכל יחד מביאים לפתחי מחשבות ותחושות שאני לא מכירה. אני אישה שמחה ואופטימית ופתאום כל מיני מחשבות מוזרות של “מה אם?” למרות שהמארחים שלי עושים מאמץ עילאי לתת לי תחושת ביטחון מלאה, משהו בקיום הבסיסי שלי מעורער. 
אני למדה שגם אם יש לי כשרון משחק, אני לא יכולה להיות מרגלת. לזה צריך תעצומות נפש שאני לא ניחנת בהן. 

באחד הימים אנחנו מסיימים מוקדם את העבודה והם מציעים לקחת אותי לטיול. נלך לגן החיות מציע אחד מהחבר’ה. בכניסה לגן החיות אני חווה זעזוע עמוק. שורה ארוכה של כלובים בהם מוחזקים כלבים. כל כלוב הוא בדיוק בגודל של הכלב. הכלב יכול לעמוד או לשבת / לשכב. הוא לא יכול ללכת. בחילה קשה תוספת אותי. אני מבינה שזו התרבות שלהם ומי אני שאערער עליה, ויחד עם זאת פוחדת להיכנס לגן החיות עצמו מי יודע מה עוד אראה שם. אני משנסת לטובתי את השחקנית שאני ותוך שניות עושה פרצוף של חולה. עדיני מציע שיחזירו אותי למלון, ואני תוהה מה יותר גרוע להיות סגורה כל היום בחדר-כלא הזה או להמשיך עם גן החיות. “אני רק צריכה לנוח רגע באוויר הצח, החום והלחות פה קשים לי.” וונג מיד נחלץ לעזרתי ומציע שיעשו לי סיור באזור הפתוח. וככה אני מוצאת את עצמי על סירת משטרה משייטים לנו בנהר רחב בין הבתים הבנויים על הנהר. מים! אני על המים! כבר מרגישה יותר טוב. ביום החופשי הם לוקחים אותי לטייל עם הג׳יפ ועדיני מציע שיקחו אותי למסגד הזהב ושם אני עוברת חוויה מפעימה. 

כל ערב ב 21:00, רגע לפני שמחזירים אותי למלון, אני מדברת בטלפון עם סמנכ”ל החברה בארץ, בטלפון מוצפן שלא יאזינו לנו וידעו שאני מדברת עם ישראל. אני מסכמת לו את ענייני היום.  
אחרי 10 ימים, אני מתחילה להתפרק נפשית, עוד יומיים ואני יוצאת מהכלא המוזר הזה, אני אומרת לעצמי, תחזיקי מעמד. בשיחת הערב הסמנכ”ל אומר לי שהם שוקלים להשאיר אותי שם עוד שבוע! אני מתפרקת לו בטלפון, ומדברת איתו על הקושי שלי. הסמנכ”ל – אחד הא.נשים המבריקים שהכרתי בחיי. המוח מאחורי המערכת המורכבת הזו. האיש עם הרגישות האינסופית שיודע לדבר עם כולם בגובה העיניים. הסמנכ”ל של החברה שיצרתי איתו חברות קרובה שנשארה לאורך שנים, מנסה להרגיע אותי. מבטיח לי שהוא יישב כל הלילה ויפתור את הבעיה במערכת כך שלא אאלץ להישאר עוד. המועקה האינסופית בתוכי ואני חוזרות למלון. המועקה מתעקשת להישאר איתי למרות שאני מנסה לגרש אותה. בבוקר ה 11 המועקה מעירה אותי, ואני מתעקשת להשאיר אותה בחדר במלון, יודעת שהיא תחכה לי כשאחזור.
בצהרי היום אני עומדת במסדרון הארוך, איסא עומד בקצה השני של המסדרון אני קוראת לו: “איסאאאא”, הוא מסתובב אלי ואני מתחילה להסביר לו בעברית רהוטה על המצב של המערכת, “!!!No Hebrew!!! No Hebrew”  הוא צועק ורץ אלי מבוהל. אני משתתקת בשוק לשניה ואז שנינו נקרעים מצחוק. צחוק מתגלגל במשך כמה דקות. אני מבינה שהצלחתי לכלוא את המועקה בחדר במלון ומקווה שהיא תשתעמם ותעוף מהחלון עד שאגיע.
בצהרי היום ה 11, הסמנכ”ל מתעורר בישראל אחרי לילה לבן ומודיע לנו שיש פתרון לבעיה. אני מתאהבת בו לרגע שלם אחד, מזכירה לעצמי שהוא בגיל של אבא שלי כמעט, והחיוך חוזר אלי חיי. הסמנכ”ל שולח אלינו את התיקון. עדיני, שבינתיים מקבל ממני את התואר הודיני (הקוסם), ואני עובדים במרץ להרים את המערכת עם התיקון. בערב מגיע המפקד העליון לראות את המערכת. עדיני ואני מזיעים למרות המזגן, ויחד אנחנו צולחים את הביקורת. בשניה שהוא יוצא מחדר ההדגמה המערכת נופלת. עדיני ואני נופלים איתה וצוחקים בלי סוף, כל המתח של הימים האחרונים נמרח איתנו על הרצפה. וונג מכריז שנלך לטייל קצת באוויר הצח, ואני שמחה שלא מחזירים אותי לכלא במלון.
רגע לפני שיוצאים, אני מדברת עם הסמנכ”ל. “מחר היום האחרון שלך שם! בסוף היום את עולה על טיסת לילה לסינגפור!” איך אני אוהבת אותו.
יוצאת לחגוג עם החבר’ה את ההצלחה שלנו. ובלחגוג אני מתכוונת שהם לוקחים אותי לדיסני-וורלד שלהם. מקום מושקע ברמה מטורפת, אני חווה מופע אורקולי מרהיב. המקום בחינם לכל התושבים – ואין שם נפש חיה. כי ככה זה במדינות דיקטטוריות שבהן נותנים הכל לאזרחים חוץ מחופש. 

לפנות בוקר של היום ה 13 אני נוחתת בסינגפור. “אם תהיה בעיה תתקשרי למר שרון”. אני עומדת בביקורת דרכונים ומבינה בעצם שאין לי חותמת בדרכון. יצאתי מסינגפור לפני 13 יום והגעתי לשומקום. שש בבוקר, עושה פרצוף של “לא ישנתי כל הלילה אני עייפה ממש” כשבעצם אני מחביאה את הפחד מול הפקיד בביקורת הדרכונים. הבטן שלי מתהפכת מה אם הוא ישים לב? הפקיד החמוד בביקורת דרכונים מעלעל בדרכון שלי במשך דקות ארוכות הלוך חזור. הלוך חזור. הלוך חזור. אני כבר מחשבת איך אני חונקת אותו ובורחת, מריצה בראש את כל מה שלמדתי בילדותי אי שם בדרום תל אביב. אחרי נצח הוא מחזיר לי את הדרכון אני אומרת תודה. הוא מסתכל עלי ואומר לי: “רגע!!!” ומושיט את ידו לדרכון שלי. אני מחזירה לו את הדרכון באימה. הוא פותח אותו דופק חותמת, מחזיר לי “יום טוב לך.” אני לא עונה לו מההלם. יוצאת משדה התעופה, מחכה למר שרון, שמגיע לאסוף אותי. הוא נותן לי טלכארד שאוכל להתקשר הביתה. אני מתקשרת לחברה שלי זיזיל “חופששששששששש, חוווווופששששששש” אני צועקת לה בטלפון “חווווופששששש!!!!!!”
_________________________________
ובימים אלה כל יום כל היום מלווָה אותי אני בת הרגע לפני 30, במקום שבו מתייחסים אלי יפה. אני לא עוברת התעללות, אני בכלא מוזר, לקחו לי את הזהות, ואיך זה פירק אותי אחרי 10 ימים. וזה כלום ושום דבר לעומת מה שהחטופות והחטופים עוברות.ים כל יום, כל שעה. כל לילה המועקה ההיא חוזרת אלי ומתעצמת לאין שיעור. ואני לא מצליחה בכלל באמת להבין מה עובר עליהםן, לא מצליחה להכיל באיזה עולם, יש א.נשים שיכולים לשנות את המצב שלהםן, שיכולים להחזיר אותםן הביתה – ולא עושים זאת!

🎗️🎗️🎗️אמשיך להיאבק בכל הכלים החוקיים העומדים לרשותי – עד שכולםן יחזרו.🎗️🎗️🎗️

תודה שקראת ❤️💔❤️

ואם אתם רוצים לקרוא על החוויה המפעימה שעברתי במסגד הזהב, לחצו כאן.