יוון 2024 #4
ההתלבטות הזו תמיד מה מכל מה שאני חווה וקורה לי – לכתוב. מחד רוצה להביא את חוויות הים ואת ההתמודדות שלי עם האתגרים שהים מביא, מאידך חשוב לי שלא יהיה ארוך מדי, וככה אני מוצאת אותי מדלגת לפעמים על חוויות שקורות לי בין ההפלגות. אז החלטתי להקדיש מדי פעם פוסטים לחוויות מקצוות האיים. המפגש הזה היה מפתיע. מאד.
בערב יצאתי לשוטט לי לבד באי אמורגוס, נכנסתי לכל מיני פינות עלומות, התעלמתי מהעובדה שאני תיירת וניסיתי לחוות את המקום כאחת האדם. בין הסמטאות אני שומעת פתאום קול: ליאורה? אני בטוחה שזה היין ששתיתי קודם עם יוביוב ואני הוזה. 10 שניות אחרי, שוב: ליאורה??? אני מסתובבת ורואה מולי גבר שאני לא מזהה.
הוא בשמחה: ״ליאורה! אני לא מאמין שזו את!״ אני עדיין לא מזהה, והוא אומר לי ״אריק! את לא זוכרת?״ אני סורקת במוח את כל האל תדברי על אריק שאני מכירה ושום תא זיכרון לא מתביית על הגבר שעומד מולי. ״לא מזהה״ אני מחייכת אליו (:
״התנדבתי בבילינסון, היית מגיעה כל שנה כמעט לניתוח״ ואז זה נופל. אריק!!! ואהוווו.
אריק, המתנדב שתמיד כוווולם אהבו. עם חיוך של נתינה וקורטוב של נבוכות, שתמיד מוצא את הזמן לכולםן, שאם הוא שוכח לרגע הוא יעשה מיד כשייזכר. שיפתיע אותך כשהוא שם לב לבד שמשהו חסר ויביא. אריק שתמיד מדבר בחיוך, שיודע להקשיב לכל אחד ואחת במחלקה. שקשה לו לפרגן במילים אז הוא מפרגן במעשים. אריק. איך לא זיהיתי את אריק!שכמעט לא יבקש דבר ותמיד יהא נכון לתת. שיכנס לחייך כמו בשיר הזה ״את באת ונתת ולא ביקשת דבר כמעט, אני לא הרגשתי מתי ואיך נכנסת לתוך חיי״. אריק המתנדב שאהב ואולי אפילו היה מאוהב בג׳ודי עם עיני הדבש, בעלת השיער המושלם והחיוך שובה הלב. ג’ודי וליאורה הצמד שהגיע שוב ושוב לבית החולים בחופשת הקיץ ואריק תמיד היה שם, תמיד דאג לנו. היינו הנערות הביוניות, אני עם פלטינות בברכיים והיא עם פלטינות בגב.
אריק, שכווולן וכולללם אהבו אותו.
הבטתי בעיניו השחורות כפחם, רואה את הכתם שהוא השאיר בחייה ובעיקר במותה של ג׳ודי. את הבעיטה החזקה שהיא חטפה ממנו שכשהיא סיפרה לו שהיא אולי לא תשרוד עד הקיץ הבא, שהרופאים לא נותנים לזה הרבה סיכוי. חשבתי שוב על האחת שאני מכירה שכוווולם אוהבים, ואיך היא בגדה בי ברגע מכונן.
הא.נשים האלה שכוווולם אוהבים אותם ורק בודדים נחשפים לפאן הרע באישיות שלהם.
“וואלה אריק, יפה שזיהית אותי.” אמרתי בעוד עיניו צורבות את זיכרוני.
התעדכנו קצת על ההווה, והוא זכר איך לילה אחד כשבא לבדוק מה איתנו הוא מצא אותי בוכה חרש, וסיפרתי לו שבגלל הניתוחים אני לא יכולה להיות בצופי ים, “והנה תראי עכשיו אני ממש פוגש את אשת הים שאת.” הוא התלהב.
התיישבנו בפאב סמוך לאנאיס, משקיפים על המפרץ, בקבוק היין היה משובח. אריק סיפר לי שהוא בחר לחיות את חייו ביוון עם אישתו ושלושת ילדיהם לפני כעשור. הוא דיבר ודיבר וסיפר לי על השנים הרבות שעברו מאז הייתי נערה. בין המילים חיפשתי את הבחור הצעיר שידע להקשיב, שהיה ער ורגיש לצרכיו של האחר, נדמה כי החיים השאירו את האריק הזה הרחק מהישג ידי. את חוש ההומור לעומת זאת הוא לא איבד, נהנתי להקשיב לו. הכעס ששטף אותי, כמה דקות קודם בסמטה, התמוסס בחמלה. חשבתי על הבחור הזה שכווווולםן אהבו אותו כי הוא ידע לתת אותו ברוחב לב וראיתי את הבחור שאיבד את האומץ להיות ובחר לבעוט, מספר לי בהומור ובחדווה על החיים הטובים שהוא בנה לו פה באיים.
בדרך לסקינוסה כשהבאתי את הנייד לצלם את הדינגי הטובעת, ראיתי הודעה: “זה אריק, אני מבין שכבר הספקת לעזוב פה.” שלחתי לו חזרה את השיר הזה, שמלווה אותי בפרידות:
מחר,
אני אהיה כה רחוקה,
אל תחפשו אותי,
מי שידע למחול
ימחל לי על אהבתי,
הזמן ישקיט הכל,
אני מפליגה לי לדרכי,
זה שאהב אותי ישוב לשדותיכם,
מתוך הים,
והוא יבין אני חייתי ביניכם,
כמו צמח ים (:
תודה שקראת (:
❤❤
❤️
יופי של סיפור. פגישות כאלו מוסיפות נופך ליומיום והקצרים האלו מאריכים את החוויה.
אכן ❤️
תודה אילן על הפרגון ❤️
נהנה לקרוא .
מחכה לסיפור הבא
תודה על הפרגון (: