אחרי שנפרדנו מצחי לשלום, קיבלנו רוח טובה להפלגה, פָנֵינוּ לאי קרפטוס. נעגון שם ללילה ונמשיך משם לכרתים. הרוח הטובה נמשכת כשעתיים ואנחנו שמחים להפליג בהטיה חזקה. שלומי נהנה מההטיות, אני לא יכולה לפנק את החבר’ה בארוחה, ואנחנו מסתפקים בלחם עם גבינות וירקות.
שלומי מייחל לדג שהים לא מספק. רון מבקש לקפל את החכות שהרי ברוח כזו ובהטיה כזו יהיה קשה מאד לטפל בדג, אם יעלה בחכה. שלומי שכבר מיומן עם החכות, עושה כמצוות הקפטן. גם היום לא יעלה דג בחכתנו. הרוח בזווית על הקשקש. רון מקפיד לאורך ההפלגה שנהיה כל הזמן בזווית טובה לרוח. הוא מנווט את הסירה ואנחנו על המפרשים לפי ההנחיות שלו. אני קשובה לרון, שמסביר לשלומי ולי את רזי המפרשים. בתוכי משתקפת הסקיפרית שאני. מה אני יודעת, מה אני לומדת, מה חדש לי, מה אני עושה אחרת. אחרי כשעתיים של הפלגה הרוח שוב סוררת ומסתובבת לנו בפנים. רון מיואש ממנה. מקפלים מפרשים, הרוח באה ישירות מקרפטוס. אני מפצה את רון ושלומי עם תה חם ווופלים מתוקים.
אי שם במרחק אנחנו כבר רואים את האי, זום אִין על המפה, מכניס אותנו לתוך המרינה בקרפטוס. האזור קרוב מאד לחוף. רון מנתב את הסירה פנימה בעוד אני בחרטום מתוודעת לעובדה כי אין מקום, מסביב בעיקר סירות דייג קטנות. “צא מפה” אני מנחה את רון, נעגון באזור הגדול. וככה אנחנו מבינים שהמרינה היא בעצם מעגנה קטנה בעוד הנמל הוא רחב ידיים ושם בעצם עוגנות יאכטות המפרש. אנחנו מבצעים גישת דופן. רון משיט את הסירה בצורה חלקה לעגינה מושלמת. “הגענו לעזה” מכריז רון.
רון ושלומי יוצאים לאכול ואני נשארת בסירה. האזור מבודד יחסית, לא מאד קרוב לאזור המסעדות. ערב מתחיל לרדת, וליד הסירה מתהלך בחור שנראה דיי ביריון. אני לבד בסירה מחשבת את מהלכיי אם הוא עולה לסירה. עושה פרצוף רגוע של הכל בשליטה בעוד הבטן שלי מתהפכת. המק ואני בקוקפיט, הארשת על פניי היא של סופרת השקועה בכתיבתה בעוד הביריון ממשיך ללכת על הרציף מולי הלוך חזור, הלוך חזור. אני מחליטה שעוד שניה אכנס לסירה ואביים קולות של שני אנשים. השחקנית שבי מרימה ראשה, נוסכת בי ביטחון. אני יכולה לעשות זאת. בתוכי משתקפים מצבים בהם הרגשתי מאויימת. מברכת את אמא שלי שלימדה אותי מילדות “אף אחד לא יעשה לך מה שאת לא רוצה, תזכרי את נמוכה יש לזה יתרון, גובה המרפק שלך הוא בדיוק בגובה נכון לתת אחת לאיזור המפשעה אם צריך.” השיעור שאמא נתנה לי מנעורי נוסך בי עוד קצת ביטחון. הביריון מגיע שוב מקצה המזח עובר את הסירה לאט, מביט בי וממשיך לדרכו. אני נרגעת.
רון ושלומי חוזרים שבעים ומרוצים ואנחנו נזרקים לשינה ערבה אחרי יום הפלגה ארוך. בבוקר שמים פעמינו לכרתים, “נעגון במפרץ מקסים בספינלונגה” מכריז רון הקפטן, ואנחנו נרגשים לקראת היום שלפנינו. לפי התחזית אמור לרדת גשם אני מספרת לרון ערב לפני, ושנינו שוכחים מזה בבוקר השמשי שמקבל את פנינו. גם היום הרוח באה לנו בפנים. מדי פעם זזה קצת ואנחנו מפליגים על מפרשים. אט אט היום הופך לחורפי ובאמצע היום אני רואה את זה! ענן אימתני מולנו.
רון ואני מסבירים לשלומי שענן כזה שיעבור מעלינו יביא איתו הרבה רוח והרבה גשם. מקפלים חכות שעדיין לא הניבו תוצרת ראויה, מפרשים, וממשיכים היישר לסופה. ברקים, רעמים וגשם זלעפות ניתך עלינו. רוח חזקה, גלים, סערה. זה יקח שעה/תיים עד שהענן הזה יסיים להתרוקן או לעבור הלאה. אני חושבת על שלומי, איך בהפלגה אחת הוא זכה לקבל כל כך הרבה אתגרים, איך הוא עומד בהם בגבורה. כמו ילד שהחיים מזמנים לו הפתעות. יוביוב משתקפת לי בו כל הזמן. הוא כל כך מזכיר לי את הוייב השובבי, רווי החופש והחדווה שבה. לו רק היא הייתה איתנו פה, הם היו עפים יחד ברוח, בגלים. אני מתנחמת בעובדה שאם לא היא לפחות שלומי נותן לי את הוייב שבה שאני כל כך אוהבת. הברקים ממשיכים להרהיב עוז ,הרעמים נשמעים בקול גדול, והגשם ניתך בחוזקה שופך עלינו זעמו.
רון מנחה אותנו שאם חלילה ברק יפגע בתורן, אנחנו נצטרך לנטוש את הסירה. “ניקח גם את הדינגי” הוא מצהיר. אנחנו רטובים, מחויכים, מקבלים באהבה מה שהים מביא. הסערה מעכבת אותנו ואנחנו מבינים שאת ספינלונגה לא נראה הפעם. לא רוצים להגיע בחושך. רון מחדד לי את השיעור שלמדתי אי שם בטורקיה, עדיף להגיע באור למקום אחר מאשר בלילה למקום לא מוכר. אנחנו נכנסים למפרץ הראשון בקצה האי כרתים – Maris stella, אני חושבת על הפרויקט הגדול שאני עומלת עליו ותוהה על צירוף המקרים המעניין הזה. רון עושה סיבוב במפרץ היפייפה, אני כרגיל על העוגן, שלומי על התקשורת וכל השאר, והסירה עוגנת בבטחה. המים מאד מזמינים, רון יוצא לשחיה בעוד שלומי ואני חוששים שהמים קרים.
חדוות החיות של שלומי מרגשת מאד. שוב הוא משקף לי את יוביוב. אנחנו מורידים את הדינגי ושלומי יוצא לתור את המפרץ נרגש כולו. מרחוק אני שומעת צעקות ברמקול, עוד אני מנסה להבין אם זה בא ממכשיר הקשר בסירה, אני שומעת את שלומי מדבר עם מישהו הנמצא אי שם בקצה ההר. מסתבר שיש שם בסיס צבאי והוא ביקש משלומי שלא להתקרב לחוף. שלומי מוודא שזה בסדר שנעגון שם ללילה והצועק מאשר. אנחנו שמחים שהצבא שומר עלינו. שלומי חוזר מסיבוב בדינגי ואני רוצה גם. יחד אנחנו עולים על הדינגי ששלומי מנווט בכישרון רב. המקום הזה יפה. יפה. יפה. שלומי משאיר אותי על הדינגי לטובת צילומים שלו קופץ מהסירה למים. אני מצלמת ואז מנסה לחזור עם הדינגי לסירה. כישורי הנהיגה שלי בדינגי כושלים למהדרין. הרבה זמן לא הפלגתי עם טילר, ואני מתברברת כמו שצריך. מגיעה שני מטר מהסירה והופ סוטה לכיוון ההפוך. שלומי ואני נקרעים מצחוק בעוד רון מביט בי בחמלה ודאגה שלא אהרוס לו את הדינגי. אחרי כשלונות צורבים אני מצליחה להביא את הדינגי בבטחה לסירה.
שלומי קופץ שוב לדינגי ויוצא לסלע מרוחק. הוא חוזר מהר מאד “יש שם מלא ציפורים, ולא לקחתי את המצלמה” אני מצטרפת אליו ואנחנו מגיעים לקסם על פני המים. סלע הבולט מהים שמעליו חגים שחפים בהרמוניה מושלמת. אנחנו מצלמים עוד ועוד. אני מבחינה שהשמש כבר ברגעי השקיעה האחרונים ומדברנת את שלומי לחזור. הסלע קרוב לים הפתוח, הרוח עולה. ושלומי כמו ילד של העולם “בסדר, חוזרים, רק עוד סיבוב אחד”. סיבוב שהופך לשניים ועוד אחד. המבוגרת האחראית שבי רבה עם הילדה שאני. גמני רוצה עוד ועוד במקום הקסום הזה. רק שהחושך מתחיל לתת אותותיו וצריך לחזור. הילדה שבי משתקפת בי ומתריסה. הבוגרת מפרגנת לה עוד סיבוב אחד ומפצירה בשלומי לחזור.
רון מכין לנו ארוחת ערב שישי, סרדינים ברוטב. שלומי ואני סקפטים. סרדינים? שמים מבטחינו בכישורי הבישול של רון ולא מתאכזבים. רון נושא קולו ומקדש את השבת. “פלפל-טומטה” מכריז רון בגאווה ושלומי ואני מתענגים על המאכל המרוקאי הערב לחיך.
בבוקר אנחנו שמים פעמינו לעבר מרינה הרקליון. שם ניפרד משלומי שחוזר לארץ. אנחנו עצובים, לא באמת רוצים להיפרד משלומי. גם בשלומי ניכר שהוא רוצה עוד מהחופש העילאי הזה. רק שהחיים מתדפקים על דלתו והטיסה בערב ממתינה לו. אני מתקשרת למרינה הרקליון להודיע שאנחנו באים ללילה. הבחור שמדבר איתי שואל מאיפה אנחנו ואני אומרת לו מישראל. הוא מצהיר שיש מקום, יחכו לנו ואפילו יתנו לנו מקום עגינה מאובטח במרינה. שוב הרוח עולה בפנים, שוב התסכול של רון שלא מבין מה היא רוצה ממנו, שוב הים עולה. שלומי בין עצבות לעייפות נרדם על הסיפון, כמו בוחר להמשיך את החלום שעוד מעט יתקל במציאות של החזרה הביתה, עם כל ההתרגשות של לחזור הביתה.
לקראת אחר”צ כשעתיים לפני העגינה הרוח באה בקדמית יפה ומאפשרת לנו לעוף על הים. אנחנו מאושרים, הרוח עולה, המפרשים נענים לה, הים גבה גלי, ורון מנווט את הסירה בכישרון רב להפלגת אקסטרים. מגיעים למרינה לגלות שאף אחד לא מחכה לנו. בקשר אומרים לנו להקשר במתחם הנמל ולגשת לשיטור. העגינה קשה. מאד. רוח חזקה מאד שמפילה את החרטום, אף אחד על הרציף לקבל מאיתנו חבלים, ורון ניגש לעגינה שוב. שוטר יוצא אלינו באדישות ומורה לנו לעגון ברציף ליד. עגינה קשה יותר, ורון מבצע אותה בזהירות ומצליח. אז אנחנו מגלים כי יש מקום לקשור רק דופן אחת של הירכתיים. הרוח מפילה את החרטום, ואני לומדת שיעור חשוב מאד מרון על קשירת סירה בתנאים בלתי אפשריים.
אחרי שעה ארוכה בה הסירה עגונה בחוכמה, מסתבר שהיציאה מהסירה כרוכה בקפיצה לחומה שעבורי היא בלתי עבירה. האיילה שהיא שלומי מקפץ לחומה, בעזרת כוח מנוע והנחיה של רון אני מקרבת את הסירה לחומה וגם הוא מצליח לצאת. לחזור לסירה? זו כבר שאלה אחרת. אנחנו נפרדים משלומי בחיבוק. ואני עוזרת לרון לחזור לסירה, ברור לשנינו כי מפה אנחנו יוצאים רק לים. אחרי ארוחת ערב קלילה וטעימה אנחנו מתרסקים לשינה. בבוקר הרוח מרביצה על הסירה במלוא הכוח ורון ואני תוהים איך נצליח לצאת מפה. רון מגבש תוכנית. אני על העוגן, משחררים את כל החבלים ששמרו על הסירה בלילה ומבצעים יציאה מוצלחת וחלקה. אח”כ שלומי ישאל “איך הסתדרתם במרינה המקוללת?” ורון יענה לו בגאווה: “בקלות”.
גם יום ההפלגה הזה מתאפיין ברוח בפנים עד כשעתיים לפני הגעה שאז הרוח מאפשרת לנו להפליג בכיף על מפרשים. נכנסים למרינה רת’מניו. למרות שאני שואלת בקשר כמה פעמים על צורת העגינה אני לא מקבלת תשובה. בכניסה למרינה אנחנו מגלים כי היינו צריכים להכין חבל בחרטום להקשר למורינג. (מצוף שתקוע באדמה ואליו קושרים את החרטום).
ב -0 זמן אנחנו צריכים לשנות את מוד העגינה מעוגן למורינג. אני מביאה חבל לקשירה, תא העוגן פתוח. כדי לקשור את החבל אני צריכה לסגור את תא העוגן, הוא מחליק לי מהיד ישר על הבוהן ברגל שמאל. כאב חד מפלח לי את החיים, אני מתעלמת ממנו וממשיכה הלאה. רון קושר את הירכתיים ובא לעזור לי לקשור את החבל למורינג בצורה בטוחה.
הגענו ליעד הנכסף. מרינה רת’מניו בכרתים. רון ואני מתקתקים את הסירה. הוא מוודא שיש לי כל מה שצריך כדי שאוכל לשהות על הסירה שבוע ימים לבד. הוא מקפיד על קלה כחמורה. מוודא שוב ושוב שיש לי כל מה שצריך, ואני מתפעלת מהאיכפתיות האינסופית שלו.
ואז אני מקבלת בטריקה עזה את מה שביקשתי מהים אי שם לפני כשנה. לא ככה ייחלתי לקבל, ואז עלתה בי התשובה שלו לשאלה “למה עם כל כך הרבה כאב?” “כדי שלא תשכחי”.
בלילה הבוהן הזכירה לי שהיא קיבלה חבטה עצומה ממכסה העוגן, הכאב בא במלוא עוצמתו. כאב לי עד לעומק הים. בתוכי עלו עדויות של חטופות וחטופים שחזרו מהשבי “כל הזמן כואב”. הכאב שלי הוא זעיר אינפין לעומת העדויות, ניסיתי לשוות בנפשי את התחושה שהכאב הזה ילווה אותי שנה ושמונה חודשים ללא ידיעה מתי זה יגמר. זה ריסק אותי.
שמתי קרח על המקום, והרגשתי את הדופק במלוא עוצמתו מה שהגביר לי מאד את הכאב לכל כף הרגל. ניסיתי למצוא תנוחה שבה לא יכאב לי, אבל כלום לא עזר. נתתי לכאב לפעום והוא פעם במלוא עוצמתו. המקום היה מאד רגיש למגע אבל לא נפוח, וללא כל ממצא. לק הג’ל האדום על הבוהן הסתיר טוב את המכה. שני אדוויל עזרו לי לעמעמם את הכאב התשישות עזרה לי להניח אותי בקבינה לשינה טרופה.
שוב ראיתי את ההשתקפות בחיי. הים נתן לי מה שביקשתי, בדרך אחרת ממה שייחלתי. מכסה העוגן נסגר עלי בחבטה קשה. והכאב? בבוקר הכאב כבר היה ממש עמום.
תודה שקראת (:
זהו סיפורו של מכסה העוגן , איזה אלופים אתם תהנו מלא . ממש כייף להרגיש איתכם שם דרך התיאורים שלך אלופה, בהצלחה
תודה ☺️
נהדרת ליאורה! ואיזה יופי של צוות . בהצלחה
תודה ❤️
הי ליאורה,
תודה רבה על השיתופים המעניינים והמקסימים, דרכם אני “משתתף כנוסע סמוי” בהפלגות
תמשיכי לעשות חיים ותשמרי על עצמך
גלעד
תודה על הפרגון, שמחה שאתה מצליח להפליג איתנו כנוסע סמוי (:
תמיד מרתקת
❤️
איזה חוויות מגניבות והכתיבה שלך כל כך יפה תודה על השיתוף תמשיכע ליהנות ולהתעלות עם הרוח🐬🌊🥰
בוזבוזה ❤️ ❤️ ❤️
ממליץ לנקר את הציפורן.
זה נראה טפיה מפחיד, רק במציאות זה בדיחה.
הכאב נעלם, והציפורן לא תנשור בהמשך.
לקחת מחט, ללבן אותה ולחורר את הציפורן בדיוק איפה שמתחיל השטף דם.
שנים עושה את זה, וזה עובד מעולה
תודה שי ❤️
ליאורה ,פשט תענוג לקרוא אותך ,דרך המילים שלך יש תחושה של קירבה אליכם ,כמה כיף ,תודה על השיתוף הזה ,עונג רב …..שבת שלום חברים
תודה על הפרגון, אריה (: