החיים ברומו של הים

יוון 2024 6#

4 לפנות בוקר אני מתעוררת בבהלה! העוגן! העוגן השתחרר אנחנו בלב ים! יוצאת בבהלה לקוקפיט, ואני רואה את החרטום של אנאיס מסתובב, הירכתיים הופכות לציר הסיבוב של אנאיס. הרוח החזקה מכה בי בפנים. עומדת בירכתיים ומנסה להבין מה קורה. “העוגן התנתק” אני אומרת ליוביוב שעומדת לידי. יוביוב עונה לי ברוגע מוחלט: “לא, הוא ממש לא התנתק, תסתכלי” ומראה לי את שרשרת העוגן היורדת מהירכתיים לתוך הים, נעוצה עמוק באדמה. “אבל תראי את החרטום” אני אומרת לה. היא ממשיכה להביט בי בשלווה, ולהראות לי שהכל בסדר, הרוח פורעת את שערי, הופכת להיות קרירה והכל מחשיך מסביב. אני מצטנפת. קר לי.
הקור מעיר אותי מהחלום. לוקח לי כמה שניות להבין מה קורה. הרוח חודרת דרך ההאץ’ (חלון עליון) של החרטום נושבת על גופי העירום. “הכל בסדר, לוחש לי הים, אנאיס בטוחה במרינה פה, הכל בסדר, זה רק חלום”. אני מסדירה נשימה, מושכת אלי את שמיכת הקיץ. “אנאיס, את מלכה” אני אומרת לה. העוגן של אנאיס נעוץ בבטחה באדמה. אני ערה. לגמרי. חמש וחצי לפנות בוקר, כל החושים שלי חדים למהדרין, הנה עוד רגע יעלה האור. שוכבת על הגב, דפיקות הלב שלי לאט לאט חוזרות לקצב סדיר, חיוך של בוקר טוב מנתב את דרכו אל פניי, מזכיר לי שאני אדם אופטימי. בוקר, הנה עוד קצת ויבוא הטוב. מבעד לדלת הסירה אני רואה צבעים ועננים, יוצאת לקבל את סופה של הזריחה.

אחרי חמישה ימים וחמישה לילות בהם שמרתי על אנאיס, הגוף עוד מותש, המוח עדיין במוד שמירה, לוקח זמן להסדיר חזרה את כל החלקים במקום. אנחנו במרינה, עגינה ים תיכונית. הירכתיים קשורות לרציף, העוגן נעוץ היטב, ועדיין כשנכנסות הרוחות החזקות, אני נדרכת.
עכשיו כמה ימים של שקט, שוב עולות רוחות מלטמיות חזקות ואי אפשר להפליג, מחכות עד יעבור זעם.

זמן הרהורים. מה זה בעצם אומר להיות ימאית, בפועל? האם אני מתאימה לזה? ואז עולה בי התשובה: התכונה החשובה ביותר בים היא היכולת לקבל שינוי מצב ב 0 זמן. היכולת לשנות מוד ב 180 מעלות, בכל רגע נתון. קמתי לבוקר, הרתחתי מים לקפה וכל מה שאני רוצה עכשיו זה לשבת בנחת בקוקפיט לשתות קפה. יצאתי החוצה וגיליתי מצב חדש. חייבת להיות לי את היכולת לשנות מוד. אוקי, אין קפה עכשיו, חייבת לעבור למצב ערנות 100% ולתפעל אירוע. ברוגע, בנועם. זה לא קורה כל יום, זה יכול לקרות פעם בכמה חודשים, כשזה קורה – יכולת ההסתגלות המיידית למצב חדש, היא הכרחית.

נכון, כשזה קורה פעם ב. קל יותר להסתגל. ומה אם זה קורה יום ועוד יום ועוד יום ברצף? זה המבחן האמיתי. עמדתי בו. יותר מפעם אחת. היו לי רגעי שבירה, שהתחלפו מיד ב”עכשיו צריך לתפעל”, אח”כ תתרסקי. והגיע האח”כ ונתתי לי מקום להתרסק. ונתתי לי גם מקום לפרגן. וואלה עמדתי בזה, הצלתי את הסירה. הצלתי את המצב. לא איבדתי חיי אדם, גם אם התברברתי ועשיתי טעויות תוך כדי. בסוף הצוות, הסירה ואני כאן, אפשר להמשיך להפליג.
הרהורים. אינסוף זמן להרהורים, במלטמיות (רוחות חזקות שיורדות מההרים), שלא נגמרות. יום ועוד יום בזמן שאנחנו קשורות בבטחה.

החיים ברומו של הים – מאתגרים. מלאים הפתעות. מצריכים חוסן נפשי גבוה. מצריכים יכולת הסתגלות לשינויי מצבים במהירות, ומעל לכל מהנים. האהבה מנצחת הכל. האהבה לים. ואינשא-נפטון בקרוב תבוא גם האהבה עם איש הים שיפליג איתי. הים יביא. הים תמיד מביא א.נשים טובים.
אתגר נוסף הוא אורך רוח. מחד חשובה מאד היכולת להגיב לדברים ב 0 זמן, ומאידך היכולת להנות מלעשות כלום. שייטים ישראלים מכירים היטב את “הסיבוב של פאפוס.” הנה זה פה בסיבוב, בפינה. 956877 שעות! אי אפשר רגע לעצור. אפשר לאתגר את המפרשים, אפשר להאיץ עם מנוע, אבל ההתקדמות בים היא איטית יחסית. (הפלגה מתל אביב לחיפה לוקחת יום). השילוב הזה של לדעת לתכנן כמה ימים קדימה, להתארגן לזמן ממושך על המים, יחד עם העובדה שבכל רגע משהו יכול להשתבש וצריך להגיב למצב חדש ב – 0 זמן, אותי הוא מלהיב. נוטע בי רוח חיים, חיוך, והתלהבות לקראת הבאות.

תכונה חשובה היא היכולת לתקן. להיות הנדיוומן. בים אין בעלי מקצוע ולפעמים לוקח זמן עד שמגיעים אליהם. נולדתי עם אינסוף כושר אלתור ככה שבבסיס את החשיבה המקגייוורית יש לי. את היישום של רעיון בצורה הטובה ביותר, אני עדיין לומדת. פה המקום להודות ליָליצקי שלימד אותי הרבה מהרבה. החל מאיך לקשור ולשזור חבל דרך איך ללחוץ כבל חשמל, מה להכין רגע לפני שמתחילים לתקן משהו, לֵמה לשים לב, איזה דבק מתאים לאיזה חומר, איזה חומר מתאים לאיזה שימוש, מתי אפשר לעגל פינה ומתי אסור לפקשש, ואם פיקששתי איך לתקן. לדעת לשאול את השאלות הנכונות ולראות כל פרט. טוב, את היכולת הזו שלו עוד לא רכשתי במלואה, אני משתפרת – תודה מהים 🌊 וממני 🧜‍♀️.

החיים ברומו של הים, מחייבים רוגע. לדעת לפעול לא מתוך היסטריה או לחץ. לא משנה מה קורה קודם כל להרגע. למדתי שכשיש מצב בו אני לא בטוחה איך להגיב והים סוער, קודם כל אני מפנה את הירכתיים לסערה. גם אם זה נגד כיוון ההפלגה שלי. זה מאפשר רגע להתאזן, להוריד עומס מהסירה. לסדר את המחשבה. לקבל החלטות בצורה רגועה יותר, לראות תמונה שלמה יותר. לתכנן. לבצע. לא להלחם. בים לא נלחמים, הוא תמיד ינצח. עם הים חשוב לדעת לזרום, לקרוא את מה שהוא מראה לנו, ולפעול בהתאם עם האמצעים והידע שיש. אי אפשר לעצור לגמרי. אי אפשר לרדת רגע ולחשוב. הכל קורה תוך כדי תנועה, אפשר קצת להאט את התנועה. חשוב להתייעץ, לשאול, להקשיב, לתהות, לטעות, לאפשר.

ומעל הכל לאהוב. לאהוב את הים, לאהוב את המצבים השונים, לאהוב את עבודות הסירה הלא נגמרות לעולם, לאהוב את הלמידה האינסופית, הניסוי, התהיה, הטעיה, ההתברברות, ה-הצלחתי! לאהוב את המרחב העצום של ים. ים. ים.
האהבה שבי לים היא אינסופית, כמוהו. היא חלק מה DNA שלי. יום אחד תקום המדענית שתדע להשתיל לי זימים, והימאית שבי תקבל ביטוי שלם. עד אז כל עוד אוכל – אפליג, אשחה, אצלול. וביום שכבר לא אוכל למשוך חבל אעזוב אותו מעל הים, אתן לו אותי, שהרי מהים באתי ואל הים אשוב (:

בוקר, נרגעו הרוחות, אפשר לשוב לים. להפליג. להפליג. להפליג ⛵️

תודה שקראת (: