אחרי סופ”ש החלק הראשון של האליפות הגיע סופ”ש הפלגות עם חברים.ות להפיג את האימה שחיכתה לי ביום ראשון.
בצעד בוטח, בראש מורם, בבטן מתהפכת, ברעד הראוי ובאימה מוחלטת הגעתי לניתוח להחזרת החיוך שלי. זה שהשתנה מאז עברתי תאונה ב 2016 וריסקתי את השיניים הקדמיות.
על שולחן הניתוחים צללתי לתוך הים שלי, שמה בו ובד”ר דורון מבטחי. חמש שעות הרדמה מלאה ואני פוקחת את עיני בחדר התאוששות. רבע שעה אחרי אני כבר מתלוצצת עם האח מלא שמחת החיים שעוזר לי להגיע לספה מפנקת. מרשה לי להתפנק עוד קצת, פוקחת עין תורנית למשמע קולו המלטף של דניס שמגיע להחזיר אותי לים.
בחרטום אני ממשיכה את הצלילה לעומק הים שלי, כמו שהבטיח לי ד”ר דורון (הקוסם) כלום לא כואב לי, קצת אי נוחות, הרבה תשישות. הים מערסל אותי ואני מתמסרת לו. שלישי בצהרים אני במרפאה, מקבלת את הפרצוף והחיוך שלי בחזרה. הקץ לאימה!
עוד כמה ימי החלמה בהם אני מעמיסה את הגוף באנטיביוטיקה, מתעקשת לצאת לחתירות בוקר כי איך אפשר להחלים בלי ים? והנה מגיע סופ”ש חלק שני של אליפות ישראל.
שישי בבוקר אני מתעוררת לחיים, האנטיביוטיקה כבר עושה בי שמות, אבל הים קורא לי: בואי כבר!!! החבר’ה מגיעים, השיוט מתחיל, הים מושלם. מפליגים על ספינקר לתל אביב, והנה לידנו משפחה חמודה על קטאמרן קטנה, ליבי יוצא אל הסירה הקסומה הזו. כמה צעקות התפעלות וכבר יש לי את הנייד של אב המשפחה, הבת מצלמת את אנאיס במלוא הדרה.
אישו על ההגה, עמי מתגלה כטקטיקן ומפרשן מצוין, ושניהם יחד מביאים את אנאיס לביצועים יפים מאד. חדות המחשבה והעין של אישו הם נכס חשוב ואנחנו מסיימים את המשט במקום השלישי (((: בקבוק היין נפתח, נמהל באנטיביוטיקה, ואני בהיי, אימת תחילת השבוע מפנה את מקומה לשיגעון.
שבת בבוקר יום יפה כבר שתיתי מספיק קפה ואנחנו יוצאים ליום האחרון של המשט. הפעם ניסוס עם הניסיון האינסופי שלו על ההגה, מנתב, מנווט וצועק עלינו למהדרין. שני שיוטים לפנינו, עמי ואני מעלים ספינקר והוא עולה לתפארת שמי ישראל, עושים מהפך רגע אחד מוקדם מדי והספינקר נכנס לשיגעון, כמו מזדהה איתי. אישו מגיע לחרטום לעזור לנו להשתלט עליו. דקה, עוד אחת, והספינקר עדיין בהשתוללות. אנחנו מאבדים זמן תחרות יקר! עוד כמה דקות והספינקר בידינו מוכנס בבושת בדים לחרטום הסירה. עמי ואני נכנסים אחריו ומסדרים אותו להרמה הבאה.
מסיימים את המקצה הראשון אחרונים. כל כלי השיט מחכים שאנאיס תחצה את קו הסיום. אנאיס חוצה ומתחיל המקצה השני. שוב מגיעים לנקודת הרמת הספינקר, עמי ואני מרימים אותו בבטחה שהרי קיפלנו אותו יפה בבטן הסירה. אבל הספינקר ממשיך בשיגעון, הוא עולה ומסתבך בתוך עצמו, אישו מגיע לעזרה. תוך כדי התרת הסבך, נשמע פאק קטן ולכאורה לא משמעותי, שוב מאבדים כמה דקות יקרות לרעה.
מגיעים לנקודת הורדת הספינקר ואז מגלים את הקרע 🙁 קטן ומשמעותי ובעיקר מוציא את הספינקר משימוש. עוד הקפה אחת שאותה אנחנו עושים כבר בלי ספינקר ואנחנו חוצים את קו הסיום. שמחים ומאושרים ניסוס צועק עלינו “איפה היין?” היין נפתח בחדווה, נמזג לכוסות. לידו נפתח שולחן האוכל ומתמלא בכל טוב. סיימנו את אליפות ישראל הראשונה של אנאיס. אח”כ נגלה שסיימנו מקום רביעי (מתוך שישה בקטגוריה שלנו), שהוא מקום מכובד בתנאים בהם הפלגנו בארבעת ימי המשט.
לאט לאט מתפזרים כולם, האימה כבר שככה לחלוטין. השיגעון שעוד פועם בקול ענות חלושה בעורקי ואני נכנסים לחרטום, הרוח ערה והים מערסל. סמי האנטיביוטיקה ומשככי הכאבים, היין, ההיי כולם יחד צוללים איתי לעומק הים.
מילות השיר “נרקוד נשכח” (שלמה ארצי) מתערבלות איתי למעמקים:
כחול כחול הג’ינס שלך עינייך זולגות ים…
ואת בתוך הג’ינס שלך בסרט בחיים אולי.
בודדת את נודדת, בלי להקה בלי עדר
שולטת בצעדייך
לפתע את מועדת
אני ניגש אליך…
ממעמקי השכחה דמותו שוב עולה מולי, החיוך המרוח שלנו מספר לי על געגוע, הנגיעה במבט מספרת לי על כמיהה, ידינו הלא נוגעות מספרות לי על תשוקה. ואני צוללת אל ועם הים שלי, תרה אחר האחד שיגש אלי אם אמעד.
תודה שקראת (:
