ביום שני קמתי לבוקר אחר. הכאב בבוהן עמום, מבצעת בקרת נזקים ומבינה שהשד בכלל לא נורא. לבד בסירה לא שלי שתשמש לי כבית פרטי בשבוע הקרוב. סירה שאני מכירה טוב, חדשה ונוחה יותר מאנאיס, ברובה. הקבינות של אנאיס מרווחות יותר, נוחות יותר, ובעיקר יש להן יותר פונקציות של אור אחרי העמל הרב של פרויקט החשמל באנאיס. אין ספק כי הסירה של רון הרבה יותר משופצרת מאנאיס, אבל בסוף הסירה החדישה והמשופצרת יותר צריכה עזרה מאנאיס כדי עלות עליה (((: (בתמונה הכבש – גנגאווי של אנאיס).
לפני רשימת מטלות שרון הפקיר בידי, אבל אני קמה בעצלתיים. הכל יכול לחכות. עוד מעט. אחרי 11 ימי הפלגה הגוף מותש. רוצה רק להניח אותי בקוקפיט ולעשות הרבה כלום. מותחת איברים עם קפה חזק וחם. עוד קצת כלום ויוצאת לסידורים, צריך לתקתק דברים בכל זאת רון סומך עלי והפקיד בידי הנאמנות את הסירה האהובה שלו. ההליכה קשה לי, הברך הסוררת שמתנהגת יפה כל עוד אני על הים, מזכירה לי שיבשה ואני זה לא. חוזרת מותשת לסירה. שמה מוזיקה נעימה וצוללת איתה לבטלה מושלמת. אחר”צ מגיעה סירה עם שייט בודד. אחרי העגינה אנחנו משוחחים. איש ים מבוגר ונחמד מגרמניה. השיחה קולחת ואני מגלה שאני לא לבד בתחושה שהיבשה מיותרת. בערב הוא מזמין אותי להתארח בסירתו רק שאני כל כך עייפה מלילה של כאבים, ויום ארוך של מטלות ובטלנות. האוכל שקניתי בסופר והבטחתי לו שאכין אותו לארוחה טובה, מביט בי. אני מסתכלת עליו, פותחת במבה ומבטיחה לו “מחר”. אחרי 11 יום בהם הכנתי כל יום ארוחה או שתיים, אין לי שום חשק אפילו לחתוך עגבניה. במבה מזינה מספיק.
יום שלישי פעמיים כי טוב מוצא אותי עם מועקה. הכאוס בחיי עדיין נוכח ומרים את ראשו. עושה את המעשה ההגון ומזמינה כרטיס טיסה לארץ. ביום ראשון יש פרימיירה לסדרה “חוליגנים” שאני משחקת בה תפקיד משני. ביום שני היא יוצאת בכאן11. ביום שלישי לאחר מכן אחזור לכרתים. כרטיס הטיסה מעפיל על המועקה ואני מתמסרת לכתיבה. מסיימת את הפרויקט הקטן שנארז ונשלח ליעדו, ומתפנה להמשיך את הפרויקט הגדול שהוא אחד ממטרות העל של ההפלגה (אל תשאלו, זה חסוי). בשקיעה הגרמני ואני יוצאים קצת מהמרינה. מהר מאד שנינו נחרדים מאין סוף האנשים, החנויות, כולם רוצים למכור משהו, מסתכלים אחד על השניה וחוזרים למרינה. שוב השיחה קולחת. איש נעים, אינטליגנט.
בלילה באים ההרהורים, אלה שמתדפקים על מוחי ומאפשרים לי לעשות סדר במחשבות. אני נוברת לתוך הכאב, מחטטת לתוך הפצעים. והוא עולה במלוא הדרו, הכעס. לופת אותי בחוזקה ולא עוזב. אני יוצאת אל הים ומדברת אותי, אשת הפסיכודרמה שבי קמה להפיח בי חיוּת. מעלה את דמותו מול עיני ומנסה להבין את הבגידה. זו שגזלה ממני פרנסה. מביטה לתוך עיניו הלא קיימות מולי של קולגה שסידרתי לו עבודה בזמן שקשה למצוא, והוא דרס אותי ברגל גסה וגזל את פרנסתי. אני שבחרתי לעזור מצאתי אותי נרמסת. כעס עצום עלה בי, טלטל אותי ואני התמסרתי לטלטלה, מנערת ממני את תחושת הבגידה. תוהה איך לא הצלחתי לעמוד על קנקנו, אחרי הבגידה הראשונה באמון שלי, במשך עשור. ככל שנברתי לעומק החברות והאכפתיות ההדדית לכאורה, מצאתי את הסימנים, את הקרעים הקטנים שלא נתתי עליהם את הדעת בזמן אמת. צועקת את הזעם אל הים. את כל האיך והלמה שנשגבים מבינתי. מרוקנת את כוס התרעלה ומנפצת אותה לתוך תחושת האכזבה הקשה שעולה בי. תוהה איך אפשר לתת אמון ולקבל כזו רמיסה. מתוך הים עולות בי המילים “לא כולם. לא כולן. יש גם א.נשים שראויים לאמון שבך”. מתיישבת על סלע קטן בחוף משכשכת רגליי במים הקרירים, נותנת לים לצנן את הכעס. שתיקתו הרועמת של הבוגד לאחר שניסיתי בתום לב לעמת אותו עם גזילת הפרנסה שלי, עולה מולי. מחליטה להמשיך הלאה, מוצאת בתוכי את המקום להתיר את הסבך, להשיל מעלי, להרפות כדי להמשיך הלאה. לדעת שזה בסדר לאבד אדם שאין בו את היושרה לעמוד מול מעשיו הנלוזים. הלילה כבר עטף את כולי, העייפות אספה אותי חזרה לסירה.
בוקר יום רביעי, ארקדי דוכין הנעים לי בקולו “בין מכשולים לא מנוצחים, אחד אחרי” יודעת שלפני עוד כברת דרך אל מול הכאוס. חושבת על המכשול שעברתי אמש. הוא לא בלתי מנוצח. קשה. לא נעים. אבל לא בלתי מנוצח. התחלתי איתו. לפני עוד מכשולי אדם שיהיו ההתמודדות הקשה. נותנת לעצמי לנוח. יודעת “אחד אחרי”.
בבוהריים רון ופמיילתו מגיעים לסירה. אני שמחה לפגוש בהם, הוא מזכיר לי שצריך לדאוג לגז ואני אומרת לו שאתייעץ עם הגרמני שהרי הוא אמור להבין בגז, לוקח לו שניה להבין את הבדיחה. מספרת שקשה לי ללכת ורון מיד נרתם לארגן לי את האופניים המתקפלים שיצאו איתנו למסע. אוהווווו פתאום אפשר להתנייד על היבשה. אני עולה עליהם עושה סיבוב ברחבת המרינה ופתאום אושר. אפשר להגיע ממקום למקום בלי כאבים בברך, בלי לעצור כל כמה דקות כי אי אפשר ללכת, פשוט לדווש. איזה כיף. החיים עשויים מרגעים קטנים של אושר, התפעמות, התגלות. אני מתבוננת סביבי וזה כאן. הפשטות של החיים.
יום חמישי פוגש אותי בהתמסרות לפרויקט הגדול שאני עומלת עליו. הוא ואני. אני והוא. יחד בסיעור מוחות הפרויקט מתקדם. לאט ובטוח. אני יראה מפניו שהרי הוא טומן בחובו התמודדות עם חיים שלמים. היראה לא מרפה את ידיי, להיפך, היא משנסת בי את הכוח להביא לתודעתי את הקשה מנשוא. לתת מזור. לוקחת הפסקה בצהריים ויוצאת לשחות בים. בחוף הים, הטיפשה שהיא אני מגלה שהחלפתי חלק עליון אבל לא טרחתי להחליף חלק תחתון. מבוישת חוזרת להמשך העבודה על הפרויקט.
ואז מגיע יום שישי ויכולו השמים וכל צבאם. אחרי שדאגתי לצורכי הסירה, החום מוביל אותי לים. עם בגד הים האדום, השמלה האדומה, והכובע האדום יוצאת ברוב הדר ופאר להשתכשך במי הים. טובלת את רגלי והמים? קרים! ממש קרים! יוביוב לא פה לריב איתי “קודם את!” “לא! קודם את!”. מטיילת בין ים ליבשה ומבינה שכשהגוף מתרגל לקר הזה, זה בעצם לא כל כך נורא. לאט לאט נכנסת לים. עוד ס”מ ועוד אחד, נותנת לרגליים להתרגל לקר הזה. הברך הדואבת משתפת פעולה, הליכה בתוך המים לא מכאיבה לי. ואז מגיעה לנקודה הנוראית הזו. מלפנים הפופיק מאחור גב תחתון. המלחמה הזו בין המקום הכי רגיש לקור למקום העוד יותר רגיש לקור. רק אעבור אותם ואקפוץ למים אני מבטיחה לים. הוא מביט בי מיואש. אני כבר שעה הולכת בתוך המים הקרירים ולא מוצאת אומץ פשוט לקפוץ לקור הזה! המים הקרים נוגעים בפופיק ואני “אההההה, זה קרררר”, מקשיתה את גבי לאחור לתת לקר הזה לגעת בגב התחתון. זה קפוא! “תקפצי כבר” צועק עלי הים. “אבל המים קרים!” אני מתריסה מולו. עומדת כמה דקות הפופיק והגב התחתון כבר נהנים מהמים הקרירים, אני מסתכלת על הים ולמרות שכבר חצי גוף בתוך המים לא מוצאת את האומץ פשוט לקפוץ לתוכם. אני לא אוהבת מים קרים. ואז אני מסתובבת לכיוון החוף, מתחילה לצאת מהים המאוכזב ממני קשות. באבחה אחת אני מסתובבת 180 מעלות וקופצת למים הקרים! שוחה שוחה שוחה ואושר גדול מציף אותי. שוחה שוחה שוחה הים שלי מחבק אותי, צוהל איתי. מדי פעם שולח לי זרם מים חמים כמו שולח יד לחבק את גופי. נותנת אותי לים בחופש מוחלט. הוא ואני. אני והוא בהרמוניה מושלמת. כל העולם מתאדה מתודעתי. כל המכאובים, כל התהיות, כל השאלות, כל הפחדים, הים מקבל אותי אליו כמו שאני – אהובת הים. זר לא יבין זאת. גם לא זרה. אחרי שעה של עונג שישי, מגיח הקול הקורא לי לחזור. הפרויקט לא יכתוב את עצמו.
בערב קובעת עם רונן. שנינו יחד וכל אחד לחוד. הוא עם יין משובח אני עם שאריות קמפרי שמוצאת בסירה. שיחת הוידאו איתו מרגשת כתמיד. הזכות הגדולה הזו להכיר את איש העולם הגדול הזה. הגאון שיוצר ממוחו חידושים טכנולוגיים חובקי עולם. הוא מלהיב אותי בסיפוריו על הקשרים העסקיים עם נורבגיה, טוויאן, סין, יפן. גבר אחד מנתניה מסובב על חידודי מוחו המבריק פרויקטים בקני מידה בינלאומיים. מספר לי על עוד פרויקט חדש בתקציב של מיליארדים הקורם עור וגידים. אני מרותקת אליו. חולקת איתו את מהות הפרויקט שהביא אל פתחי את ההפלגה החשובה הזו. אנחנו מדברים על החופש העילאי של הקשר שלנו. שני א.נשים שמותר להם הכל בקשר שנמשך כבר עשרות שנים. אני יורדת רגע לסירה לשפצר את המשקה שלי, ומקבלת ממנו מחמאות שיפה להן אי הכתיבה 🤭
שבת בבוקר יום יפה, כבר 10:00 בבוקר ועוד לא שתיתי קפה, אחרי לילה ארוך התפנקתי לי לשנת בוקר מאוחרת. מיד התמסרתי לפרויקט הגדול, העבודה עליו מאתגרת מאד. למידה של עשייה חדשה. מלהיב, מפחיד, ובעיקר מאתגר את עומק הנשייה. העוגנים לידי מגרמניה עם הסירה הממש מגניבה שלהם, נפרדים ממני לשלום. עוגנים חדשים מאיטליה מגיעים. אחד הדברים הקסומים בהפלגה, זה הא.נשים מסביב. פוגשים שייטים ושייטות מכל העולם. תמיד עם חיוך, שיחה נעימה. א.נשים מכל העולם שחולקים את האהבה לים ולשייט. ביוון פגשתי בעיקר א.נשים מאירופה. על כל סירה יש דגל של המדינה בה רשומה הסירה, לרוב הדגל מתכתב עם המקום שממנו באו הא.נשים. בגלל מצב המלחמה בארץ, אנחנו מקפלים את דגל ישראל. בכל הפעמים כששאלו אותי מאיפה אני, עניתי בגאווה “ישראל” ותמיד קיבלתי יחס חם. מרתק לראות את האהדה אלינו. אלה שמבינים שהעם זה לא הממשלה שלו, ואלה שמריעים לביבי כי “הוא ממש טוב לכם, הוא נכנס בחאמס”. ולכי תסבירי ש”לא, לא, לא”. מעטים באמת מבינים את המצב הנוראי שבו המדינה נמצאת כיום. לפעמים מתפתחת שיחה מעניינת בה אני מגלה שכל מדינה והבעיות שלה. דברים שרואים מיָם, לא בהכרח קורים שם. זה מחזיר אותי למיקרו קוסמוס של החיים: לרוב, הדשא של השכן ירוק יותר, רק כי הכלבה של השכנה משתינה עליו.
בראשון בבוקר חילופי משמרות. רון חוזר לסירה ואני עולה על טיסה לפרימיירה של הסדרה שאני משחקת בה “חוליגנים”. ופתאום התרגשות חדשה. אני פוגשת חברים מצילומים לפני שנתיים. רואה את כל אנשי העשייה של הדבר המטורף הזה שנקרא – סדרה. הבמאית האדירה, לי גילת, מספרת על התהליך ועל הליהוק ואני אומרת: “אותי, היא בחרה אותי להיות חלק מהדבר העצום הזה”, וזה מפליא אותי, ומפרגן לי מאד. הדבר שהכי מרגש אותי לראות הוא שרובם ככולן עם סיכת חטופים. מצד אחד כולנו נרגשים לקראת היציאה של הסדרה, מצד שני מצב המדינה, החטופים, המלחמה – נוכח. זה חשוב לי לדעת שאני בחברה כזו.
בלילה, מתפשטת גם מההתרגשות הגדולה, נכנסת להתערסל בחרטום באנאיס, התגעגעתי אליה. מתמסרת ל”רוצח של הליצן” הספר שאני קוראת. ספר פנטזיה הלופת אותי למציאות בארץ. הדאגה למדינה שלי השזורה כחוט השני לאורך כל היום, הידיעה שאני כבר לא יכולה לצאת לרחובות כי רגליי כושלות. האמונה שאחזור אחרי המסע ביוון עם כוח גדול להמשיך להיאבק למען מדינתי האהובה.
והיום, היום הזה ממש, יום שני 09.06.25, תעלה הסדרה “חוליגנים” שאני משחקת בה בכאן11 בשעה 21:30. מעבר לעובדה שאני חלק מזה, ממליצה מאד לראות את הסדרה, היא תלמד אתכםן כמה דברים על המדינה שלנו, הגם שהעלילה היא בדיונית.
תודה שקראת (:
בונוס:
סרט קצר שאני משחקת בו. “המבקר“. במאית: עלמה סנדרסון, הנכדה המוכשרת של דני (:
נהדרת. את נהדרת.
תודה (: